שכן טוב אסתר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בסעיף 168(ב), קובעות לאמור:

"לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".

התובעת לא הגישה את תצהיריה במועד, בהמשך לשרשרת ארוכה של השתהויות מצדה בניהול תביעתה.

בישיבת הקדם-משפט מיום 14.5.12 הבעתי את דעתי על הימשכותו הבלתי סבירה של ההליך, מטעמים הקשורים בתובעת. המדובר בהליך לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. הליך זה נועד להיות קצר ומהיר יחסית. ההליך נפתח בשנת 2006. בשנת 2012 עדיין היה "תקוע" בשלב קדם-המשפט. מצב זה הנו בלתי נסבל. לפיכך קבעתי את ההליך להגשת תצהירי-עדות-ראשית, לשמיעת העדויות ולסיום בתוך שנת המשפט הנוכחית. הבהרתי כי אעמוד על מסגרת זמנים זו, ובמידת הצורך – יתקיימו ישיבות גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות.

חרף זאת, תצהירי התובעת לא הוגשו במועד. לא הוגשה גם בקשה כלשהי. רק בימים אלה, ערב המועדים שנקבעו לשמיעת ההוכחות, ולאחר שהנתבעת פנתה בבקשה מתאימה נוכח אי-הגשת התצהירים מטעם התובעת – הוגשה בקשת התובעת לדחות את המועדים להגשת התצהירים ולשמיעת העדויות עד לאחר הפגרה.

לבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה; אך נטען בה כי התצהירים לא הוגשו במועד בשל עומס עבודה.

אפילו אתעלם מכך שטענה זו לא גובתה בתצהיר – אין מדובר ב'סיבה מוצדקת', כדרישת תקנה 168(ב) הנזכרת. למצער, אין מדובר ב'סיבה מוצדקת' בנסיבות הנדונות. היה צריך להיות ברור לתובעת, בנסיבות של ניהול תיק זה, ולאור החלטותיי הקודמות, לרבות ובמיוחד דבריי והחלטותיי בדיון מיום 14.5.12 – כי אין היא יכולה להרשות לעצמה שיהוי נוסף; ובמקרה של עומס עבודה – הציפייה תהיה ל"משיכת השמיכה" לטובת קידומו של הליך זה דווקא, גם אם יחייב הדבר דחייה בביצוען של מטלות אחרות.

פרשנות הגיונית ותכליתית של תקנה 168(ב) הנזכרת מחייבת לקבוע כי הסעד הנקוב בה, בדבר שלילת הזכות להביא את העדות שתצהיר בעניינה לא הוגש במועד, אינו ממצה. על דרך ההיקש, אני סבור כי ענייננו דומה להקשרים הנדונים בתקנות 122, 157 ו-160(ד). כלומר, הימנעות מלקיים את החיובים הדיוניים הכרוכים בהליך; לרבות אי-התייצבות לדיון פרונטאלי ואי-הגשה של טיעון או ראיות בכתב – כאשר המחדל הוא מטעם התובע – גוררת סמכות למחיקת ההליך.

הדברים קל-וחומר. במקרה של אי-הגשת סיכומים בכתב, רשאי בית המשפט למחוק את התובענה, כסמכותו במקרה של אי-התייצבות לדיון, חרף העובדה כי כל הראיות כבר נשמעו, ולכאורה ניתן היה להסתפק בקביעה כי הצד שלא הגיש סיכומיו יקפח את זכותו להגישם, ובית המשפט ייתן את פסק דינו על יסוד הטענות והראיות בלעדיהם. בכל זאת נקבע כי בית המשפט רשאי למחוק את התובענה; משום שרואים את אי-הגשת הסיכומים בכתב, המהווה את אחד משלבי ההליך, כאי-התייצבות לדיון פרונטאלי. על אחת כמה וכמה שיש לראות כאי-התייצבות לדיון את המקרה של אי הגשת התצהירים, המהווים תחליף בכתב לשמיעת החקירות הראשיות של העדים. כפועל-יוצא מכך, יש לראות את בית המשפט כמוסמך למחוק את התובענה גם בעקבות אי-הגשתם של תצהירי עדות ראשית.

אני סבור כי מחיקת ההליך, בנסיבות כאלה, היא הדרך הנכונה. יש בה משום "איבוד התור" של התובע, בשל מחדליו הדיוניים באי-קידום ההליך, נוכח עומס ההליכים האחרים, ומחויבותו של בית המשפט כלפי כלל המתדיינים; בלי שהדבר יגרור את התוצאה הקשה והבלתי-מידתית של קיפוח בלתי-הפיך של זכות הגישה לערכאות. עיצום כזה מאפשר לתובע להגיש-מחדש את תביעתו, במצב שבו מועד שמיעתה יהלום את מועד הגשתה, כראוי.

תואיל התובעת, אפוא, לגבש את ראיותיה; ואו-אז תגיש-מחדש את תביעתה, כשהיא בשלה לכך, במסגרת הליך חדש.

לעניין האגרה, יש להתחשב בטעמה של התקנה שלפיה בתביעת פיצויים בגין נזק גוף – ישא באגרה הצד החב בפיצוי, והתובע לא יישא בעיקר נטל האגרה לפני תום ההליך [תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"), תקנה 5]. יש להתחשב, בהקשר זה, בנסיבות בענייננו, שבהן הנתבעת אינה כופרת בחבותה לפצות את התובעת על נזקיה בגין תאונת-הדרכים שבה נפגעה. הנתבעת צפויה, אפוא, לחוב בפיצוי התובעת, במסגרת התביעה החדשה שמן הסתם תוגש בעקבות מחיקתה של תביעה זו. לפיכך, ו"מיגו" (מתוך) שהייתי רשאי להימנע ממחיקת התביעה, וכך לא היה נוצר החיוב הנוסף באגרה מלכתחילה – יידחה פירעונה של יתרת האגרה בגין תביעה זו, לפי תקנות האגרות, סעיף 5(ב)(3), עד לאחר קבלת הפיצוי הצפוי בהליך שיוגש בעקבות הליך זה בגין אותה תאונה. במקרה של אי-הגשת הליך חדש תוך שנה מהיום, דבר שאינו צפוי – יראו את התובעת, לעניין אגרה, כמי שמחקה את ההליך מיזמתה בהגיע מועד זה.

נוכח חבותה הצפויה של הנתבעת בפיצוי התובעת – איני רואה לנכון לפסוק לנתבעת הוצאות בגין הליך זה, בשל מחיקתו. בפועל, לא נגרמו ולא ייגרמו לנתבעת הוצאות יתירות בשל מחיקת הליך זה והגשתה של התביעה מחדש על ידי התובעת במסגרת הליך אחר.

מובהר בזה כי כאשר תבקש התובעת להגיש את תביעתה החדשה בגין אותה תאונה – תגיש אותו כתב-תביעה, כדי שלא לחייב את הנתבעת להגיש כתב הגנה חדש. ההליך החדש יימשך מאותה נקודה שאליה הגיע הליך זה; וכל שאירע בהליך זה – לרבות חוות-הדעת שהוגשו – יחייב בהליך החדש. בהתאם לכך, כל שינוי בכתבי הטענות, או כל שינוי אחר ממה שכבר הוגש, הוצהר, הוסכם או נקבע במסגרת הליך זה – יחייב בקשה מיוחדת.

לאור המקובץ –

התביעה נמחקת, ללא חיוב בהוצאות ותוך דחיית החיוב באגרה להליך החדש שיוגש באותו עניין. הדיונים שנקבעו – מבוטלים.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ב, 01 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: